ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שידורים חיים מיוחדים לכבוד חג מתן תורה
בית המדרש שבת ומועדים ראש חודש

ראש חודש

א - החודש העברי. ב - הסמכות לקביעת החודשים ניתנה לישראל. ג - תולדות קידוש החודשים. ד - אימתי ר"ח יום אחד ואימתי יומיים. ה - מעמדו של ר"ח בתורה. ו - שמחה וסעודת ר"ח ואיסור תענית וצער. ז - מנהג נשים בהימנעות ממלאכה בר"ח. ח - שבת מברכים. ט - זמן כפרה ויום כיפור קטן. י - יעלה ויבוא בתפילה. יא - יעלה ויבוא בברכת המזון. יב - הלל בראש חודש. יג - מנהגי אמירת ההלל. יד - קריאת התורה ומוסף. טו - משמעות ברכת הלבנה. טז - דיני אמירתה בשמחה. יז - ראיית הלבנה. יח - זמן ברכת הלבנה.
13406
מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת משה ועטרה
לחץ להקדשת שיעור זה
א - החודש העברי
ברא הקב"ה מאורות - שמש וירח, ותלאם בשמים, ולפיהם נקבעים סדרי הזמנים. ביום החמה מאירה ובלילה הלבנה. השנה נקבעת לפי מחזור החמה והחודש לפי מחזור הלבנה. כמו שנאמר (בראשית א, יד): "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".
בכל חודש מקיפה הלבנה את כדור הארץ הקפה אחת. מחזור זה ניכר לעין במראה הלבנה. בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו קטנה מאוד, כקו דק, והיא הולכת וגדלה עד אמצע החודש, שאז היא נראית במילואה, עיגול שלם. במחצית השנייה של החודש היא הולכת ומתמעטת עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו לחלוטין למשך כעשרים וארבע שעות. לאחר מכן היא שוב חוזרת להיראות כקו דק, וזה הסימן לתחילת החודש.
המחזור השלם של הלבנה אורך עשרים ותשעה ימים וחצי ועוד כשלושת רבעי שעה. 1 כיוון שמחזור הלבנה אינו תואם את מחזור היממה, אלא הוא כעשרים ותשעה ימים ומחצה, נמצא שפעמים החודש נמשך עשרים ותשעה ימים ופעמים שלושים יום. כאשר הוא נמשך עשרים ותשעה ימים הוא נקרא 'חודש חסר', וכאשר הוא נמשך שלושים יום הוא נקרא 'חודש מלא'.
לקביעת החודש ישנה חשיבות עצומה, שהרי כל החגים שלנו תלויים בתאריך החודשי, חג הפסח בט"ו בניסן, יום כיפור בי' בתשרי, סוכות בט"ו בתשרי. וכל כך חשובה קביעת החודש, עד שהתירה התורה לעדים שראו את הלבנה בחידושה לחלל שבת כדי ללכת לירושלים ולהעיד על כך בפני בית הדין (רמב"ם הל' קידוש החודש ג, ב). על סמך עדותם היה בית הדין מקדש את החודש, ולאחר מכן היו יוצאים שליחים מבית הדין להודיע לכל ישראל אימתי נקבע ראש חודש.

ב - הסמכות לקביעת החודשים ניתנה לישראל
עצם היראות הלבנה בחידושה אינה מתחילה עדיין את החודש, אלא בית הדין הוא שמקדש את החודש, שנאמר (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ", הראה לו הקב"ה למשה רבנו את צורת הלבנה בחידושה, ואמר: "עדות זו תהא מסורה לכם" (ר"ה כב, א). כלומר, צריכים לבוא בפניכם עדים, ולהעיד כי ראו את הלבנה בחידושה, ועל סמך עדותם תקדשו את החודש. 2
לאחר מיתת משה רבנו הועברה הסמכות לקדש את החודש לבית הדין הגדול שבכל דור, ובתנאי שדייניו יהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. ואין סומכים חכמים אלא בארץ ישראל (רמב"ם הל' סנהדרין פרק ד). והלכה היא, שאם יגיע זמן שלא יוכלו לקדש חודשים בבית הדין, יתקדשו החודשים על פי החשבון של ישראל.
נמצא אם כן, שאף כי סדר מחזור הלבנה הוא דבר טבעי, אין התחדשות הלבנה עצמה מקדשת את החודש אלא ישראל הם שמקדשים את החודשים, ומכוחם מתגלה הקדושה שבזמן. וזהו שתקנו חכמים לחתום בברכת המוסף של ראש חודש: "מקדש ישראל וראשי חודשים" (ברכות מט, א). זו אולי הסיבה שהמצווה הראשונה שנצטוו ישראל בתורה היא מצוות קידוש החודש (שמות יב, ב), שעל ידה מתגלית קדושתם המיוחדת של ישראל שמכוחם מתגלה הקדושה בזמן.

ג - תולדות קידוש החודשים
בתקופת האמוראים, בעקבות גזירות הרומאים, הישוב היהודי בארץ הלך ונדלדל ולעומתו הקהילה הגדולה שבבבל הלכה והתעצמה מכל הבחינות. ואע"פ כן, עדיין היתה שמורה הסמכות לחכמי ארץ ישראל לקדש חודשים ולעבר שנים, שנאמר (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה". ומארץ ישראל היו יוצאים שליחים בכל חודש להודיע לכל בני הגולה אימתי נתקדש החודש. ורק לעיתים נדירות, כמו בתקופת מרד ביתר, כאשר המצב בארץ היה נורא, עד שלא יכלו לקדש חודשים, דיינים שנסמכו בארץ ישראל היו יוצאים לחוץ לארץ למקום שלא נגזרו בו גזירות כנגד ישראל, ושם קבעו את החודשים והשנים.
במשך הזמן גזירות הרומאים הלכו וגברו, ובהשפעת הנוצרים הגזירות כוונו כנגד החכמים, שלא יקדשו חודשים, עד שלפעמים היו צריכים לקדש את החודשים בסתר ולהודיע על כך במכתב מוצפן לחכמי בבל (עי' סנהדרין יב, א).
לקראת סוף תקופת האמוראים, הגיע הלל השני למסקנה כי לא ניתן יהיה עוד להמשיך בקידוש החודשים על ידי בית הדין בארץ ישראל. גם היה חשש שבעקבות הצרות והגזירות סמיכת החכמים תתבטל. וכיוון שהסמכות לקדש חודשים היתה בידי הלל השני, שירש את נשיאות בית הדין דור אחר דור מרבי יהודה הנשיא, עמד הוא ובית דינו וחישבו את החודשים והשנים, וקידשו אותם עד סוף כל הדורות. וכך משנת ארבעת אלפים מאה ותשע עשרה שנה למניין שאנו מונים לבריאת העולם (359 למניינם), התחיל העם היהודי למנות את החודשים לפי חשבון הלוח העברי שהתקין רבי הלל הנשיא. ואנו מתפללים שנזכה במהרה לגאולה שלימה, ונחזור לקדש חודשים בבית הדין שבירושלים.
וחידוש גדול כתב הרמב"ם, שגם אחר ביטול הסמיכה, התקדשות החודשים תלויה בבני ארץ ישראל, שכאשר הם מחשבים את החודשים על פי החשבון הקבוע שבלוח, אזי החודשים מתקדשים, אבל אם חס ושלום לא יהיו יהודים בארץ ישראל, החודשים יתבטלו ועמם כל החגים. אולם חלילה לה' מעשות זאת, מפני שהבטיחנו בתורה שלא ימחה אותות האומה. 3

ד - אימתי ראש חודש יום אחד ואימתי יומיים
כאשר החודש חסר (29 ימים), ראש החודש הבא הוא יום אחד. אולם כאשר החודש מלא (30 ימים), ראש החודש הבא נמשך יומיים, היום הראשון הוא ל' לחודש הקודם, והשני א' לחודש הבא. ולמרות שעיקר ראש חודש הוא ביום השני, שכן הוא הראשון לחודש הבא, וממנו סופרים את ימי החודש, מכל מקום גם ביום הראשון משני ימי ראש חודש, שהוא יום השלושים לחודש שעבר, נוהגים בכל דיני ראש חודש - מתפללים בו מוסף, אומרים הלל, ואומרים 'יעלה ויבוא' בתפילות וברכת המזון. ומי ששכח לומר בו 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית או מנחה, צריך לחזור ולהתפלל. כמה טעמים נאמרו לקיום ראש חודש במשך יומיים, והובאו בהערה. 4

ה - מעמדו של ראש חודש בתורה
ראש חודש נמנה בתורה יחד עם שאר המועדים שמקריבים בהם קרבנות מוסף לכבוד קדושת היום. ולמדו חכמים שגם ראש חודש נקרא מועד (פסחים עז, א). והיו תוקעים בו בחצוצרות, שנאמר (במדבר י, י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם".
מפני קדושתו של ראש חודש, היו רגילים להקביל בו את פני הרב, כפי שנוהגים בשבת לומר לרב 'שבת שלום' (מלכים ב, ד, כג, ר"ה טז, ב, באו"ה שא, ד). וכן היו נוהגים לערוך בו סעודות (עפ"י שמואל א' כ).
ביטוי מופלא נאמר בתורה על השעיר שהקריבו בראש חודש, שהוא "לְחַטָּאת לַה'". ויסוד העניין מבואר בתלמוד (חולין ס, ב), שבתחילה ברא הקב"ה שני מאורות גדולים, השמש והירח, אלא שבאה הלבנה וטענה לפני רבונו של עולם, איך אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד. בכוונתה היה שיקטין ה' את השמש כדי שתמלוך היא לבדה. אולם אמר הקב"ה ללבנה: "לכי ומעטי את עצמך". אמרה לפניו: "לפי שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי"? ניחם אותה ה' בזה שישראל ימנו על פיה את החודשים, וגם הצדיקים יקראו על שמה, ולא התנחמה. "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", ולכן נאמר "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'" (במדבר כח, טו). 5
עניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, וכדברי רבי אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות לד, ב). אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, וכדי להפיג את הכאב ולתקן את החסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם ייגאל מכל חסרונותיו, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלימות (ע"ע להלן טו-טז).

ו - שמחה וסעודת ראש חודש ואיסור תענית וצער
ראש חודש הוא בכלל הימים הטובים שראוי לשמוח בהם ואסור לעשות בהם דברים מצערים, אולם אין מצווה מפורשת לשמוח בו בסעודה ומשתה. לפיכך, מצווה להרבות בסעודת ראש חודש, אבל אין בכך חובה (שו"ע או"ח תיט, א).
כיוון שאסור להצטער בראש חודש, אסור להתענות בו (שו"ע תיח, א). וכל הנמנע מלאכול אפילו שעה אחת לשם תענית, עובר באיסור, אבל אם באקראי לא הזדמן לו לאכול כמה שעות, אין בזה חשש איסור (באו"ה תיח ד"ה 'ר"ח אסור'; כה"ח ג). ומצד הדין אפילו אם אכל פירות בלבד, כבר אינו נחשב מתענה ואין בידו איסור, אלא שלא קיים את המצווה להרבות בסעודת ראש חודש.
עיקר המצווה להוסיף לכבוד ראש חודש דבר מאכל מיוחד. וגם כאשר ראש חודש חל בשבת, מצווה להוסיף מאכל מיוחד לכבוד ראש חודש (מ"ב תיח, ב, תיט, א-ב).
אף שאין חובה לערוך את סעודת ראש חודש על פת, מצווה לאכול פת בסעודת ראש חודש (שעה"צ תיט, א). 6
טוב לערוך את השולחן לכבוד סעודת ראש חודש בדרך כבוד. ויש מהדרים לאכול בשר ולשתות יין בסעודת ראש חודש. ויש שאף נהגו להדר וללבוש בראש חודש בגדים חגיגיים.
כאשר ראש חודש שני ימים, מצווה להרבות בסעודה בשני הימים. עיקר המצווה ביום, אולם גם בלילה יש אומרים שמצווה להרבות בסעודה לכבוד ראש חודש. 7
אסור לעשות בראש חודש דבר שמעורר צער, לפיכך אין מספידים את המת בראש חודש. ואם המת תלמיד חכם, מספידים אותו בפניו (שו"ע או"ח תכ, א, ומ"ב א; שו"ע יו"ד תא, ה).
וכן נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בראש חודש, ואם חל יום השנה או השלושים בראש חודש, יקדימו לילך בערב ראש חודש. כשאינם יכולים ללכת בערב ראש חודש, ילכו לאחר ראש חודש. לקברי צדיקים מותר ללכת בראש חודש, כי אין בזה צער.
חתן וכלה שנוהגים להתענות ביום חופתם (כמנהג אשכנזים וחלק מספרדים), אם חל יום חופתם בראש חודש אל יתענו (מ"ב תקעג, א). 8

ז - מנהג נשים בהימנעות ממלאכה בראש חודש
מותר לעשות מלאכה בראש חודש. ואמנם מתחילה היה ראוי שלא לעשות מלאכה בראש חודש כדין חול המועד. שכן הכלל הוא, שככל שהיום קדוש יותר כך הוא מיועד יותר לעניינים שבקדושה, ויש לצמצם בו את העיסוק במלאכה. לכן שבת שהיא המקודשת ביותר - כל מלאכה אסורה בה. דרגה למטה משבת - יום טוב, שכל המלאכות אסורות בו חוץ ממלאכת אוכל נפש שמותרת. דרגה למטה מזה - חול המועד, שנאסרו בו חלק מהמלאכות. ואף ראש חודש היה ראוי להיות במעלת חול המועד, אלא מפני שחטאו שנים עשר שבטי ישראל בחטא העגל, איבדו ישראל כנגד זה את מעלת שנים עשר ראשי החודשים של השנה. אבל הנשים שלא חטאו בחטא העגל, ולא הסכימו לתת את נזמיהן לעשייתו, נתן להן הקב"ה את שכרן בעולם הזה, "שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים". ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות לחדש את נעוריהן כמו הלבנה שמתחדשת, שנאמר (תהלים קג, ה): "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (פרקי דרבי אליעזר מה). נמצא אם כן שהנשים קולטות יותר את קדושת ראש חודש, ולכן נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש. 9
אמנם בזמן שהיו מקריבים את קרבן המוסף במקדש, היו גם גברים שנהגו להימנע מעשיית מלאכות גדולות בראש חודש, אלא שאין למנהגם תוקף, מפני שחטאו בחטא העגל. אבל נשים שלא חטאו שייכות יותר לקדושת ראש חודש, ויש תוקף למנהגן.
לפיכך, צריכה כל אשה למנוע את עצמה מקצת מלאכות בראש חודש, למשל, תקפיד שלא לסרוג בו, כדי שיהיה לה היכר בין יום רגיל לראש חודש. ובוודאי שלא תתכנן לעצמה עבודות גדולות בראש חודש.
והמהדרות נוהגות להימנע מהמלאכות שאסורות בחול המועד, ובכלל זה אינן תופרות וסורגות ומתקנות דברים בבית. אבל לבשל, לאפות ולגהץ, מותר כמו בחול המועד. לכבס במכונה מותר, מפני שאין בזה כמעט טרחה. ואם הכיבוס נועד לצורך לבישת בגדים בראש חודש עצמו, אף לכבס ביד מותר. מלאכה שאשה עושה לצורך פרנסתה מותרת אף למנהג המהדרות, מפני שאם תיעדר מעבודתה באופן קבוע בראש חודש, תאבד את פרנסתה. ואף כשאין חשש שיפטרוה, אם הכסף נחוץ לה או שייגרם למקום עבודתה נזק אם לא תבוא, מותר לה לעבוד. 10

ח - שבת מברכים
נוהגים בשבת שלפני ראש חודש להכריז אימתי יהיה ראש חודש ולברכו, שיחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה. ויש בזה גם זיכרון מסוים לקידוש החודש שהיה נעשה בעבר על ידי בית הדין. ולכן נהגו להזכיר את זמן המולד. וכן נהגו לעמוד, זכר למצוות קידוש החודש, שכך נהג הקהל לעמוד בפני בית הדין בעת קידוש החודש. ורק לפני ראש חודש תשרי אין מברכים את החודש, מפני שממילא הכל יודעים עליו, שהוא יום טוב של ראש השנה. 11
מכריזים על החודש בשבת, מפני שאז כל הקהל נמצא בבית הכנסת, וישמעו מתי יחול ראש חודש. ועוד, שכל הימים מתברכים משבת, ואף הקדושה של ראש חודש נובעת מתוך השבת שלפניו, ועל כן מברכים באותה שבת את החודש. ולכן בשבת זו מתחילים להרגיש חגיגיות מראש החודש שעומד לבוא. 12

ט - זמן כפרה ויום כיפור קטן
ראש חודש הוא זמן כפרה, כמו שאומרים בתפילת מוסף: "זמן כפרה לכל תולדותם", והיו מקריבים בו שעיר חטאת לכפר.
כדי שהכפרה של ראש חודש תהיה שלימה, נהגו ותיקין לחזור בתשובה לקראת ראש חודש. ויש נוהגים לצום בערב ראש חודש, ולומר סדר תפילות 'יום כיפור קטן' סמוך לתפילת מנחה. וקראו לערב ראש חודש 'יום כיפור קטן', מפני שיום כיפור הוא זמן כפרה על כל השנה, ואילו ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר (ועי' במ"ב תיז, ד, וכה"ח י-כא). כיום מנהג הצומות אינו רווח, וטוב להרבות במקום זה בלימוד תורה וצדקה.

י - יעלה ויבוא בתפילה
עניינו של ראש חודש מוכרח לבוא לידי ביטוי בתפילה, שהרי התפילות נתקנו כנגד הקרבנות, ובראש חודש נצטווינו להקריב קרבן מוסף, ועל כן צריכים להוסיף בתפילה את עניינו של ראש חודש. לשם כך תקנו חכמים לומר תפילת 'יעלה ויבוא', בה אנו מבקשים מה' שיזכרנו לטובה ביום ראש החודש. ותקנו לאומרה בברכת 'רצה', מפני שבה אנו מבקשים מה' שישיב את העבודה לבית המקדש, וזה המקום להזכיר את ראש חודש, כי מתוך חזרת העבודה לבית המקדש נוכל להקריב את מוספי ראש חודש. השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית ומנחה, צריך לחזור להתפלל (שבת כד, א).
אם נזכר מיד לאחר סיום ברכת 'רצה', יאמר שם 'יעלה ויבוא', וימשיך לברכת 'מודים'. אם התחיל 'מודים' אך נזכר לפני שעמד לעקור את רגליו לקראת סיום תפילתו, יחזור לתחילת ברכת 'רצה', ומשם ימשיך עד הסוף. וכל זה בתפילות שחרית ומנחה, אבל אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בערבית, כיוון שאמר שם ה' של סיום ברכת 'רצה' - לא יחזור, מפני שלא היו מקדשים ראש חודש בלילה. ואמנם לכתחילה יש לומר 'יעלה ויבוא' בלילה, אבל בדיעבד אין לחזור על התפילה או אפילו על ברכה אחת כדי לאומרו (ברכות כט, ב; ל, ב; שו"ע תכב, א). 13

יא - יעלה ויבוא בברכת המזון
גם בברכת המזון צריכים לומר 'יעלה ויבוא', ואף שאין חובה לאכול סעודה בראש חודש, מפני חשיבות היום, שמקריבים בו קרבן מוסף, צריכים להזכיר ראש חודש בברכת המזון (שבת כד, א, ותוס' שם). ואומרים 'יעלה ויבוא' בברכת 'רחם', מפני שברכת 'רחם' היא תפילה ותחנונים, וכן 'יעלה ויבוא'.
אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, אינו חוזר, מפני שרק ביום שיש חובה לאכול סעודה על לחם, כמו שבת ויום טוב, אם לא הזכיר את קדושת היום בברכת המזון - חוזר. אבל בראש חודש וחול המועד אין חובה לאכול סעודה על לחם, וממילא אין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת המזון, ולכן אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון - אינו חוזר (שו"ע תכד, א). 14
מי שהתחיל בסעודתו בראש חודש, והספיק לאכול לפני השקיעה כזית פת, והמשיך בסעודתו זמן רב אחר צאת הכוכבים, כיוון שתחילת סעודתו היתה בראש חודש, אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' (שו"ע קפח, י, ויש חולקים עי' כה"ח מג).
אם התחיל לאכול בערב ראש חודש וסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, ואכל כזית פת לאחר שנכנס ראש חודש, אומר 'יעלה ויבוא' (שו"ע רעא, ו, מ"ב כט). 15

יב - הלל בראש חודש
מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (הלל השלם הוא פרקים קיג-קיח בתהלים, ומדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא).
נחלקו הראשונים בעניין הברכה. לדעת הרמב"ם ורש"י, כיוון שיסוד אמירת הלל בראש חודש ממנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, הרא"ש והר"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים. למעשה, מנהג יוצאי אשכנז שאפילו יחיד מברך על ההלל. ומנהג יוצאי ספרד שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך כלל. ומנהג רוב קהילות צפון אפריקה, שהחזן מברך בתחילה ובסוף בקול רם ומוציא בברכותיו את כולם, אבל המתפלל ביחיד אינו מברך. וכל אדם ימשיך במנהגו.
יש להשתדל לומר את ההלל בציבור. ולדעת רבים מי שאיחר והגיע לבית הכנסת בשעה שהציבור אומר הלל, יאמר עמהם הלל, ואח"כ יתחיל בפסוקי דזמרה (מ"ב תכב, טז, ילקוט יוסף תכב, ח). 16

יג - מנהגי אמירת ההלל
קריאת ההלל צריכה להיות בעמידה, שהיא עדות על שבחו של ה', ועדות נאמרת בעמידה. בדיעבד אם אמר הלל בישיבה או שכיבה יצא, וחולה שאינו יכול לעמוד, לכתחילה יאמר את ההלל בישיבה או שכיבה (שו"ע תכב, ז, מ"ב כח).
אין להפסיק באמצע הלל אפילו בשתיקה. אבל לצורך חשוב, כמו למנוע עלבון - מפסיקים. וכן מותר להפסיק כדי לענות דברים שבקדושה. יש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, והקורא אותו שלא כסדר, לא יצא, ועליו לחזור לקרותו כסדר מהמקום שטעה (שו"ע תכב, ד-ו). נכון לקרוא את ההלל בנחת ובנעימה, ורבים נוהגים לזמר חלקים ממנו.
תקנו לאומרו מיד אחר תפילת שחרית, שמתוך הזכרת עניינו המיוחד של ראש חודש בתפילת עמידה באמירת 'יעלה ויבוא', נכון להמשיך בשבח והלל לה' על שקידש את ישראל וראשי חודשים. בדיעבד, אפשר לאומרו כל היום, שמעיקר הדין כל היום כשר לקריאת ההלל (משנה מגילה כ, ב).
ישנם מנהגים שונים בסדר אמירת ההלל - איזה פסוקים כופלים ואיזה פסוקים אומר החזן ואחריו הקהל, וכל המנהגים טובים, וכל מקום ימשיך במנהגו (סוכה לח,א-לט,א; שו"ע תכב, ג).
נוהגים שהחזן אומר בקול רם ארבעה פסוקים (תהלים קיח): "(א) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למנהג יוצאי אשכנז הקהל עונה אחר החזן ארבע פעמים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ולמנהג יוצא ספרד הקהל חוזר על הפסוק שאמר החזן. 17
במנהג כפילת הפסוקים, התקבל בדורות האחרונים המנהג לכפול את כל הפסוקים מ"אוֹדְךָ" ועד סוף ההלל (תהלים קיח, כא-כט). והטעם לאמירתם פעמיים, מפני שבתחילת המזמור יש חזרה על כל עניין פעמיים, ומהפסוק "אוֹדְךָ" כבר אין חוזרים, ואנו ממשיכים את הרעיון של המזמור וכופלים את שאר הפסוקים. ועוד שפסוקים אלו נאמרו על ידי דוד, ישי אבי דוד ואחיו של דוד, כמסופר בתלמוד (פסחים קיט, א), ומפני חשיבותם רצו לאומרם פעמיים.
את הפסוק "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" (שם קיח, כה), כופלים באופן מיוחד, תחילה אומרים את חציו הראשון פעמיים, ואח"כ את חציו השני פעמיים. 18

יד - קריאת התורה ומוסף
לכבוד ראש חודש מעלים לתורה ארבעה עולים, ומתחילים לקרוא בקרבן התמיד ומסיימים בקרבנות ראש חודש (במדבר כח, א-טו). ויש בזה רמז, שמתוך הקדושה הקבועה והתמידית שבאה לידי ביטוי בקרבן התמיד שהיו מקריבים בכל יום בבוקר ובערב, אפשר להמשיך את הקדושה המיוחדת של ראש חודש, שיש בה התחדשות, כפרה ותשובה.
לאחר הקריאה בתורה ואמירת 'אשרי' 'ובא לציון' (ולחלק מיוצאי ספרד גם בית יעקב ושיר של יום) מתפללים תפילת עמידה של מוסף. שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כמו בכל התפילות, והברכה האמצעית היא מעניין ראש חודש, וחותמים בה: "מקדש ישראל וראשי חודשים".
תקנו להתפלל מוסף כנגד קרבנות המוסף שהיו מקריבים בראש חודש, וכן זמן התפילה כנגד זמן קרבנות המוסף, לפיכך צריך להתפלל מוסף עד סוף שבע שעות זמניות של היום. המתאחר ולא התפלל עד סוף שבע שעות נקרא פושע, ואע"פ כן יתפלל אח"כ, כי בדיעבד אפשר להקריב מוסף כל היום (שו"ע רפו, א).
נוהגים לחלוץ תפילין לפני תפילת מוסף. וכמו שביום טוב אין מניחים תפילין, מפני שיום טוב עצמו הוא 'אות' בין ה' לישראל, ואין צורך להוסיף עליו עוד 'אות' של תפילין, כך גם תפילת מוסף של ראש חודש נחשבת כ'אות', ואין צורך בעוד 'אות' של תפילין (שו"ע תכג, ד, מ"ב י). נוהגים לחלוץ את התפילין אחר הקדיש שלפני מוסף. ונכון להמתין עד לסיום כריכת התפילין ברצועותיהן והנחתן בנרתיק, שאם לא כן יהיו מונחות בחוסר כבוד במשך תפילת מוסף. 19
נוהגים לומר בשחרית מזמור 'בָּרֲכִי נַפְשִׁי' (תהלים קד), מפני שכתוב בו: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים". ויש סוברים שמזמור זה היו אומרים הלוויים בבית המקדש בראש חודש (ערוה"ש תכג, ה). 20

טו - משמעות ברכת הלבנה
בברכת הלבנה אנו מודים לה' על שברא את הלבנה שאנו נהנים בלילה מאורה. ברכה זו זכתה ליחס מיוחד של כבוד וחיבה מהמוני בית ישראל, מפני שרמוזים בה עניינים עמוקים אודות עם ישראל. נבאר מעט:
מכל גרמי השמיים, הלבנה היא הדומה לנו ביותר. כמו האדם שחייו רצופים עליות וירידות, כך גם ללבנה יש עליות וירידות. באמצע החודש היא נראית מלאה ולקראת סופו מתמעטת ונעלמת. וכמו האדם שהתגאה והתאווה ואכל מעץ הדעת ונענש, כך גם הלבנה לא הסתפקה בכך שאורה היה שווה לאור השמש, וביקשה למלוך על השמש (כמובא לעיל ה). כעונש על גאוותה החליש הקב"ה את אורה, ואף יצר את מחזור הלבנה שבו בכל חודש היא מתמעטת ונעלמת למשך יממה. אולם שלא כמו האדם שמתמעט ומת, הלבנה שייכת לצבא השמים, והיא קבועה ותמידית, ועל כן תמיד היא חוזרת לחיים. וכך ממש הוא טבע האומה הישראלית, שמצד אחד חיה חיים אנושיים הכוללים מורדות ועליות, יצר טוב ויצר רע, ומאידך, הקשר שלה לאמונה ולה' הוא נצחי. ועל כן שלא כמו שאר העמים, עם ישראל חי וקיים. אל הרעיון הזה, אודות נצח ישראל, הננו מתקשרים בברכת הלבנה, בעת שאנו רואים אותה חוזרת וגדלה בכל חודש.
יתר על כן, לא רק שהננו מצליחים לשרוד למרות כל המשברים, אלא שמכל משבר ונפילה אנו מתעלים למדרגה גבוהה יותר. דוד מלך ישראל הוא זה שלימד אותנו, איך להפוך את כל הנפילות והמשברים למנוף לעלייה. חז"ל מספרים כי דוד היה הבזוי שבאחיו, וגדל בשדה בין החיות, ומכל דבר השכיל להתפתח ולהתעלות. ואף לאחר נפילתו הקשה בחטא בת שבע, לא התייאש וחזר בתשובה שלימה, עד שאמרו עליו חז"ל (מו"ק טז, ב): "שהקים עולה של תשובה". דוד הפך את המשבר הנורא להתעלות עצומה, ומאז ועד היום כוחה ודרכה של התשובה נלמדים ממנו. בזכות התשובה מלכותו נמשכת לנצח, כמו הלבנה שתמיד אחר שהיא מתמעטת היא חוזרת ומתמלאת.
לכן מלכותו של דוד נמשלה ללבנה, ולכן אנו אומרים בקידוש לבנה: "דוד מלך ישראל חי וקיים". וכך עם-ישראל, ממשבר למשבר הולך ומתעלה, ומתקן את כל החטאים והפגמים, עד שלבסוף יזכה לתקן את העולם במלכות ש-די. ואז גם הלבנה שמסמלת את מצבנו בעולם תחזור למצבה השלם, ואור הלבנה יהיה כאור החמה. וכך אנו מבקשים בברכת הלבנה: "שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם (ישראל) עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו".
ויש נוהגים להוסיף בקשה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט. ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, שנאמר (בראשית א, טז): 'אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים'. ויתקיים בנו מקרא שכתוב (הושע ג, ה): 'וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹוהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם'. אמן". 21

טז - דיני אמירתה בשמחה
מפני הרעיון הגדול שמבטא חידוש הלבנה, נתקדשה ברכת הלבנה עד שהיא נחשבת למעין קבלת פני שכינה. וזהו שאמר תנא דבי רבי ישמעאל על ברכת הלבנה: "אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמיים פעם אחת בחודש (בברכת הלבנה) דים". ומאחר שכן, אמר אביי שיש לכבד את ברכת הלבנה ולאומרה בעמידה (סנהדרין מב, א). מי שקשה לו לעמוד, ישען על מקלו או על חבירו ויברך. ואם גם להישען קשה לו, יברך בישיבה. 22
נהגו לכבד את הברכה ולאומרה במניין, וכשאין מניין טוב לאומרה בשלושה, אולם מצד הדין אפשר לאומרה גם ביחיד. כאשר יש חשש שאם ימתין ליום שיוכל לברך במניין ישכח בסופו של דבר לברך, עדיף שיברך ביחיד (באו"ה תכו, ב, ד"ה 'אלא').
נוהגים לצאת מחוץ לבית כדי לאומרה תחת כיפת השמים. שהרי למדנו שיש בברכת הלבנה מעין קבלת פני שכינה, וכשם שיוצאים לקבל את פני המלך, כך יש לצאת לקראת ברכת הלבנה. אבל חולה או מי שחושש שיתקרר אם יצא מהבית, יכול לראות את הלבנה דרך החלון ולברך (מ"ב תכו, כא).
כדי לכבד את הברכה שיש בה קבלת פני שכינה, נוהגים לאומרה במוצאי שבת, שאז שמחים ולבושים בבגדים נאים. אולם כשיש חשש שמא על ידי ההמתנה למוצאי שבת יפסידו את הברכה, עדיף לברך ביום חול (שו"ע רמ"א תכו, ב).
בליל שבת נוהגים שלא לברך את ברכת הלבנה, כדי שלא לערב את שמחת השבת בשמחת ברכת הלבנה. אולם כאשר יש חשש שאם לא יברכו בליל שבת יפסידו את הברכה, יש לברך בליל שבת (רמ"א תכו, ב, מ"ב יב).
כפי שלמדנו, הלבנה רומזת לכנסת ישראל, וכנסת ישראל נחשבת ככלה לפני הקב"ה, ובכל חודש כנסת ישראל מתחדשת ומיטהרת ככלה לפני בעלה, ועל ידי כך מתווספת דבקות בין כנסת ישראל לקב"ה. וכשהעולם יתוקן מכל חסרונותיו, יתגלה לעיני כל הקשר שבין ישראל לקב"ה, וכמו שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". ולכן נוהגים לרקוד ולשיר אחר קידוש הלבנה. כרמז לזה יש נוהגים להתרומם מעט בעת שאומרים "כשם שאני רוקד" (רמ"א תכו, ב).
כיוון שצריכים לאומרה בשמחה, נהגו שלא לאומרה לפני תשעה באב, מפני האבל על החורבן, ולא לפני יום הכיפורים, מפני המתח מיום הדין המתקרב. במוצאי יום כיפור, למרות שעדיין לא אכלו, נוהגים לאומרה, כי בעת סיום הצום שמחים, על שזכו לעמוד לפניו בתשובה. אבל במוצאי תשעה באב נכון לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר שישתו ויאכלו ויצאו מאבילותם (רמ"א תכו, ב). אמנם אם יקשה להשיג מניין לאחר מכן, יכולים לקדש את הלבנה מיד לאחר סיום הצום (מ"ב תכו, יא, שעה"צ ט, ועי' להלן י, יט).
וכן מי שיושב שבעה, כיוון שהוא בצער, אם יוכל לדחות את הברכה, יאמר אותה אחר שיקום מהשבעה, ואפילו ביחיד. ואם לא יוכל לדחותה, כי ימי השבעה יסתיימו אחר סוף זמנה, יאמר אותה כשהוא אבל (מ"ב תכו, יא, כה"ח ה. סוף זמנה יבואר להלן יח).

יז - ראיית הלבנה
מברכים על הלבנה בלילה, מפני שאז אורה נראה היטב ונהנים ממנו, אבל אם יראו את הלבנה בין השמשות, אין מברכים עליה, מפני שעדיין אור השמש מאיר, ואין נהנים באותה השעה מאור הלבנה (רמ"א תכו, א). לפני הברכה מסתכלים מעט בלבנה כדי ליהנות מאורה, אבל בעת הברכה אין נוהגים להסתכל בלבנה (מ"ב תכו, יג, כה"ח לד). ברך על הלבנה בשעה שהיא מכוסה בעננים - לא יצא, מפני שאינו יכול ליהנות מאורה. אבל אם היא מכוסה בענן קל בלבד, כך שאפשר לראות לאורה את מה שבדרך כלל רואים לאור הלבנה, אפשר לברך עליה. אמנם לכתחילה עדיף לברך כאשר הלבנה נראית בבהירות בלא שום הסתר, ויש שכתבו שעדיף לשם כך לדחות את ברכת הלבנה ללילה אחר, אולם מצד הדין אפשר לברך עליה גם כאשר ענן קל עובר תחתיה, הואיל ואפשר ליהנות מאורה. ונראה שכל זמן שניתן לראות את הקו התוחם את גבולה מותר לברך עליה. 23
אם תוך כדי הברכה נתכסתה הלבנה לגמרי - ממשיכים לברך. אולם אם מראש ניתן לשער שתוך כדי הברכה יבוא ענן גדול ויכסה את הלבנה לגמרי, אין מתחילים בברכה, משום שלכתחילה צריך שכל הברכה תאמר בעת שהלבנה נראית (רדב"ז ח"א שמו; מ"ב תכו, ב, באו"ה 'ונהנין').

יח - זמן ברכת הלבנה
לדעת הרבה ראשונים, זמן ברכת הלבנה מתחיל מהיום הראשון לראייתה, וככל שיקדים לברך מוטב (רמב"ם ברכות י, יז, רא"ש ועוד). אולם לדעת כמה פוסקים, מן הראוי להמתין עד שתגדל מעט וניתן יהיה ליהנות מאורה. יש אומרים שיש להמתין עד שיעברו עליה שלושה ימים שלמים, שאז אפשר להתחיל ליהנות מאורה (רס"ג, תר"י). ויש אומרים עד שיעברו עליה שבעה ימים, שאז כבר ממש אפשר ליהנות מאורה (שו"ת רמ"ע מפאנו ע"ח). וכן דעת כמה מגדולי המקובלים, ובראשם רבי יוסף ג'יקטיליא, שעל פי הקבלה יש להמתין שבעה ימים, וביארו שאור הלבנה המתחדש רומז להתחדשות האדם, ובכל עת שיש התפתחות חדשה יש חשש שמידת הדין תקטרג ותפגע בצמיחה החדשה, לכן ראוי להמתין שבעה ימים, כשבעת ימי בראשית, שאז כבר יתייצב האור, ושוב לא ניתן יהיה לקטרג על ההתחלה החדשה.
למעשה, נוהגים לומר את ברכת הלבנה במוצאי שבת, כדי לאומרה בשמחה ובבגדים נאים. כאשר למנהג אשכנז ומרוקו, מברכים על הלבנה במוצאי שבת שלאחר עבור שלושה ימים שלמים מעת המולד (ב"ח, מ"ב תכו, כ). ולמנהג ספרדים וחסידים, מברכים על הלבנה במוצאי שבת שחל אחר יום השביעי לחודש (שו"ע תכו, ד).
כאשר מוצאי שבת חל ביום השביעי לחודש ועדיין לא עברו שבעה ימים שלמים מרגע המולד, יש אומרים שיש לדחות את הברכה ללילה הבא או למוצאי שבת הבא שיחול בליל י"ד (רש"ש, הגר"ז, כה"ח תכו, סא). ויש אומרים שאף אם חסרות כמה שעות עד לסוף היממה השביעית מעת המולד, אפשר לומר את ברכת הלבנה (כנה"ג, יחו"ד ב, כד). ובמקום שמתפללים ביחד בני עדות שונות, אם חל מוצאי שבת בשביעי לחודש, נכון שכולם יאמרו את ברכת הלבנה, שכך היא דעת רוב הפוסקים. 24
מי שלא הספיק לומר את ברכת הלבנה סמוך לשבעה לחודש, יכול לאומרה עד סוף ליל ט"ו, שעד אז הלבנה עדיין במילואה, אבל אח"כ היא מתחילה להתמעט, ולכן אין לברך על הלבנה מליל ט"ז ואילך (שו"ע תכו, ג).
אמנם לכתחילה נכון לחוש לדעת מהרי"ל, שסובר שאסור לברך על הלבנה לאחר שעבר מחצית ממחזור הלבנה (ארבע עשרה יממות שמונה-עשרה שעות וכעשרים דקות מזמן המולד). בתחילת ליל י"ד כמעט תמיד לא עבר מחצית המחזור, ובליל ט"ו פעמים שכבר עבר מחצית המחזור ופעמים שלא עבר (רמ"א תכו, ג, כה"ח נג). ומכל מקום למעשה, מי שאיחר ולא אמר את הברכה בליל י"ד, יברך עד תום ליל ט"ו (באו"ה תכו, ג; יבי"א ח, מב).




^ 1.. משך מחזור הלבנה המדויק הוא עשרים ותשעה ימים, ועוד שתים עשרה שעות, ועוד תשצ"ג מתוך תתר"ף חלקים של שעה (793 מתוך 1080). חלוקת השעה ל-1080, נועדה להקל על עריכת חשבונות מורכבים. כל זה מבואר ברמב"ם הל' קידוש החודש ו, א-ג.
^ 2.. אם היו באים לפניהם עדים שראו את הלבנה בליל השלושים, היה בית הדין מקדש את החודש ביום השלושים, ואותו יום היה נעשה ראש חודש, ומיד היו מקריבים את הקרבנות המיוחדים לראש חודש, ונמצא החודש הקודם חודש חסר, שהיו בו עשרים ותשעה ימים בלבד, שהרי יום השלושים הוא כבר א' של החודש הבא. ואם לא באו עדים בכל אותו יום, כבר ברור שראש חודש יחול ביום הבא, היום השלושים ואחד, והחודש הקודם היה חודש מלא - בן שלושים יום. ולא היה צורך לקבל על כך עדים ולא היה צורך שבית הדין יכריז על תחילת החודש, כי ממילא יש רק שתי אפשרויות מתי יהיה ראש חודש, ואם לא באו עדים על היום הראשון, נמצא שראש חודש יחול ביום השני (רמב"ם הל' קידוש החודש ב, ח).
^ 3.. עיקר הדברים על פי רמב"ם הלכות קידוש החודש ה, א-ג. ובספר המצוות קנג כתב שקידוש החודשים מסור לבית הדין הגדול. והרמב"ן שם כתב שמספיק בית דין של שלושה. ואפשר שאין ביניהם מחלוקת, כי כוונת הרמב"ם שמכוחו של בית הדין החשוב שבדור מקדשים את החודשים. ועיקר קידוש החודשים בארץ ישראל, ורק במצבים דחוקים, גדולי הדור שנסמכו בארץ ישראל, יצאו לחוץ לארץ כדי לקדש את החודשים בלא הפרעת המלכות. כמבואר בברכות סג, א: "כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה (בתקופה שלאחר מרד ביתר) היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בבית המקדש... התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ? אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך. וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע - מוטב, ואם לאו - יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין - מוטב, ואם לאו - יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלוהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלוהי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר (ישעיהו ב, ג): כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם".
לרמב"ם, זו הלכה למשה מסיני, שכאשר לא יהיו חכמים סמוכים, החודשים יתקדשו על פי החשבון, ולכן לא הזכיר בדבריו את רבי הלל הנשיא. והרמב"ן כתב שאין מקור להלכה למשה מסיני בזה, ובאמת גם החודשים שלנו כיום התקדשו על פי סמוכים, היינו על פי חשבון רבי הלל. וממילא הרמב"ן חולק על הצורך שיהיו יהודים בארץ ישראל כדי שיחול החשבון עליהם, שכן לדעתו החודשים אינם נקבעים על פי חשבונם של החיים כיום בארץ ישראל, אלא על פי החשבון הקדום של רבי הלל. ועי' בערוה"ש תיז, ז.
^ 4.. לכאורה יש לשאול, הרי ר"ח הוא היום הראשון של החודש, ומדוע כשהחודש מלא גם יום השלושים לחודש הקודם נחשב לר"ח? באר בשבולי הלקט קסח, בשם רבנו שלמה והרי"ד (רבי ישעיה הראשון), וכך מובא בברכ"י תכז, שכאשר החודש מלא, חידושה של הלבנה חל באמצע היום השלושים (לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי), לפיכך, אף שא' לחודש חל למחרת (כדי לאזן את החודשים, כמבואר בהלכה א), ראוי לעשות ר"ח גם ביום חידוש הלבנה, לפיכך עושים יומיים ר"ח. והתשב"ץ ג, רמד, כתב, שהיו נוהגים להימנע ממלאכה בר"ח ולערוך סעודות, וכבר מתחילת יום שלושים היו נוהגים כן, שאולי יבואו עדים ואותו יום יתקדש כר"ח, ואם לא היו באים עדים, ממילא נהגו גם ביום שלמחרת ר"ח. נמצא שכאשר החודש מלא נהגו ר"ח יומיים (בדומה לר"ה). ואף שקרבנות מוסף הקריבו רק בא' לחודש, מתוך הטעמים הללו יוצא שבחודש מלא יש קדושה בשני הימים, ולכן אומרים בשניהם הלל ומוסף ויעלה ויבוא. וכתב בספר לאור ההלכה לרב זוין, במאמר על ר"ח, שלשיטת רש"י ושלטי גיבורים (ר"ה פ"א), בעבר נהגו בחודש מלא לקיים יום אחד ר"ח, ולדעת אור זרוע ח"ב הל' ר"ח, ומהרש"א ב"מ נט, ב, קיימו ר"ח יומיים. ונחלקו גם בביאור הפסוק משמואל א, כ, כז: "וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי". לתשב"ץ ורבנו ישעיה הכוונה ליום שני של ר"ח, ולרש"י והרד"ק הכוונה ליום שאחר ר"ח שהיה יום חול. וי"א שנוהגים יומיים מפני הספק, ונדחו דבריהם, ולכן השוכח לומר יעלה ויבוא בשחרית ומנחה - חוזר בשני הימים.
^ 5.. בכל המועדים מביאים שעיר לחטאת, אולם באחרים לא נאמר "לְחַטָּאת לַה'". שאר המוספים שהביאו בר"ח הם: שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים לעולה (במדבר כח, יא).
^ 6.. ברש"י תענית טו, ב: "דאע"ג דאיקרי מועד, לא כתיב ביה יום משתה ושמחה". וכ"כ הרא"ש ברכות פ"ז סי' כג, שאין אומרים בו "שמחה" (בברכת ההשלמה בברהמ"ז, להלן הערה 14). לעומתם בס' יראים רכז (קכז) כתב "שחייב אדם לשמוח בו", ואמנם אין חובה לערוך בו סעודה על לחם, מפני שיכול לצאת ידי שמחה בבשר ויין. וההלכה כמבואר למעלה.
לרמב"ם איסור תענית בר"ח מהתורה, והב"י בסי' תיח סובר שהוא מדרבנן. בשני ראשי חודשים נהגו חסידים ראשונים לצום, בר"ח ניסן כי מתו בו בני אהרן, ובר"ח אב כי מת בו אהרן (שו"ע תקפ, ב). וכתב הרמ"א שם סעיף א' שמ"מ אין להשלים בר"ח את הצום עד צאת הכוכבים. וסתם אדם לא יקבל על עצמו לצום בר"ח אלו.
^ 7.. ההידור לערוך השולחן בכבוד מובא בבא"ח ש"ב ויקרא י, וכה"ח תיט, ה. ההידור לאכול בשר ויין הוא גם משום כבוד ר"ח. לס' יראים הוא מצווה ממש כמובא בהערה הקודמת. מסיבה זו נהגו רוב הספרדים להימנע מאכילת בשר ושתיית יין רק מיום ב' בחודש אב, כדי לקיים את ההידור בר"ח. והאשכנזים נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מר"ח אב (כמבואר להלן ח, יג).
כתב במ"ב תיט, ב, שאין צריך להרבות בסעודה בלילה. אבל הרמ"ע מפאנו עט, ואשל אברהם בוטשאטש, כתבו שיש מצווה.
^ 8.. בר"ח ניסן, לרמ"א תקעג, א, ומ"ב ט, יתענו, שכן מנהג חסידים להתענות בו. ולפמ"ג מי שאינו נוהג לצום תמיד בר"ח ניסן, אל יתענה ביום חופתו.
אם החתונה בליל ר"ח, לערוה"ש אה"ע סא, כא, ימשיכו להתענות עד אחר החופה אע"פ שנכנסים לליל ר"ח בתענית, מפני שטעם הצום שלא יהיו בשכרות. ולקצש"ע קמו, א, לעולם תענית חתנים נמשכת עד צאת הכוכבים בלבד, מפני שהיא לכפרה.
^ 9.. כך מתבאר מפרקי דרבי אליעזר מה, ומדברי הטור או"ח תיז, והפרישה שם א', ודרכי משה א' בשם אור זרוע. ועי' בס' ראש חודש ריש פרק יא, שהביא בפירוט כל הטעמים. ובשער הכוונות (עו, ב) באר שנשים כנגד מלכות וכנגד לבנה, ובה יש התחדשות. אבל בגברים שכנגד תפארת אין התחדשות. (במלכות יש גם נפילה, ומתוך הנפילה היא יכולה להתעלות עד למעלה מהתפארת, והרמז: "עטרת בעלה").
^ 10.. מקור המנהג מבואר בטור וב"י או"ח תיז, ועיקרו מהירושלמי תענית פ"א ה"ו: "הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא - מנהגא". לרבנו ירוחם, אשה שלא נהגה להימנע ממלאכה אינה חייבת בזה. אולם כתב בבאו"ה תיז 'והנשים', שלדעת רוב הראשונים, כל הנשים חייבות במנהג זה, אלא שבהימנעות ממלאכה כל שהיא כבר קיימו מנהגן. ואם נהגו להחמיר ביותר מלאכות, מנהגן מחייב. ע"כ. אכן יש שנהגו להחמיר יותר, וכתבתי זאת כמנהג המהדרות. כתב באשל אברהם בוטשאטש, שגם המהדרות לא יחמירו בר"ח יותר מחול המועד. לפי זה כביסה ביד לצורך לבישה בר"ח מותרת, כי האיסור בחול המועד הוא רק כדי שיכבסו לקראת החג (עי' פנה"ל מועדים יא, יא). בכביסה במכונה אין צד איסור בר"ח הואיל ואין בזה מאמץ.
לצורך פרנסה, כתב בערוה"ש תיז, י, שמותר, וכן המנהג, וכ"כ בהל' חגים א, ה. מפני שאם היא עלולה לאבד את פרנסתה, או שהיא נזקקת מאוד למשכורת של אותו היום, מותר בק"ו מדין חול המועד. ואם היא יכולה בקלות לוותר על עבודתה בר"ח, אזי המהדרות יחמירו. לגבי כתיבה שאינה לפרנסתה, כמדומה שאף למהדרות אין מנהג להחמיר.
כאשר ר"ח שני ימים, לשבולי הלקט המנהג חל רק ביום השני שהוא א' לחודש, ולרוקח בשני הימים. למור וקציעה המנהג חל רק ביום ולא בליל ר"ח, וכמדומה שנהגו בזה גם בליל ר"ח. עי' במ"ב תיז, ד, ובסוף באו"ה על הסימן.
עי' בבאו"ה 'מנהג טוב', שלפי הב"ח אסור לבעל לדרוש מאשתו לעשות מלאכה בר"ח, אבל היא רשאית לעשות כשתרצה. וכאמור דעת רוה"פ שבכל אופן עליה להימנע מאיזה מלאכה. וברור שהואיל ויש לה מצווה להימנע ממלאכה, אף שאינה חובה, מ"מ אסור לבעלה לדרוש ממנה לעשות מלאכה בר"ח, זולת מלאכות הבית, כבישול וכדומה.
החיד"א ביוסף אומץ כ' הביא דעות ראשונים שסוברים שגם גברים נהגו שלא לעשות מלאכה, ותלה מנהגם בכך שהיו באים להשתחוות בבית המקדש. והטורי אבן למגילה תלה מנהגם בקרבן מוסף. ומ"מ לדעת רוה"פ אין למנהגם תוקף כמובא במ"ב תיז, ב.
^ 11.. מ"ב תיז, א, אג"מ או"ח א, קמב, ספר ראש חודש א, א-ט. ושם בהערות ד-ח, הביא בשם היראים ושבולי הלקט ואו"ז, שמברכין כדי להודיע על ר"ח וזמנו, והראבי"ה כתב שהוא זכר לקידוש החודש. ויש מקומות שמשום כך מכבדים את הרב לברך את החודש (ס' ר"ח א, ז). ומה שכתבתי על חודש תשרי הוא בשעה"צ תיז, ב.
^ 12.. על כן נהגו אשכנזים (רמ"א או"ח רפד, ז, מ"ב יז) שאין מזכירים ב'שבת מברכים' נשמות הנפטרים, ואפילו תפילת 'אב הרחמים' שנוהגים לומר לזכר הנהרגים על קידוש ה' - אין אומרים בשבת מברכים. ורק לפני ר"ח אייר וסיוון אומרים 'אב הרחמים', מפני שבחודשים אלו נהרגו הקדושים. ומו"ר הרצי"ה היה נוהג לומר 'אב הרחמים' גם 'בשבת מברכים', כי אמר שאחר השואה ראוי לאומרה בכל השבתות כמו שאומרים לפני ר"ח אייר וסיון. יש שאין מזכירים את ראש חודש אב, מפני הפורענות שבו, אבל המנהג לברך, וכן מבואר בעולת ראיה ח"ב עמ' קכא.
^ 13.. בשחרית ומנחה אם הסתפק אם הזכיר 'יעלה ויבוא', מן הסתם לא הזכיר, ויחזור. אבל אם בעת תפילתו היה בדעתו לומר 'יעלה ויבוא', ורק לאחר זמן התעורר לו ספק אם הזכיר, כיוון שמן הסתם הזכיר, אינו חוזר (מ"ב תכב, י). השוכח לומר 'יעלה ויבוא' במנחה של ר"ח ובערב הוא חול, יתפלל ערבית שתים, ויתנה שאם אינו חייב בשנייה לתשלומים הרי היא בנדבה (שו"ע קח, יא, פנה"ל תפילה יח, י).
נוהגים שהגבאי מכריז לפני עמידה של ערבית 'ראש חודש' או 'יעלה ויבוא' (שו"ע רלו, ב). אבל בין גאולה לתפילה בשחרית אסור להפסיק, ונוהגים לדפוק על הבמה פעמיים, והציבור מבין שהכוונה להזכיר לומר 'יעלה ויבוא'. בנוסף לזה, יש נוהגים להגביה מעט את קולם כשיגיעו בתפילתם למילים 'יעלה ויבוא' (שכנה"ג). עוד אפשר שהחזן יסיים 'גאל ישראל' במנגינה של ר"ח כדי להזכיר אמירת 'יעלה ויבוא'.
^ 14.. אם עוד לא התחיל בברכת 'הטוב והמטיב', תקנו חכמים שיאמר: "ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון" (שו"ע קפח, ז). לבאו"ה יאמר בשם ומלכות, כשם שאומרים בשבת ויו"ט, ולכה"ח לא, בלא שם ומלכות.
^ 15.. אם לא אכל כזית פת אחר צאת הכוכבים, לדעת השו"ע יאמר 'יעלה ויבוא' כדין שבת המבואר שם, ולדעת הרמ"א לא יאמר. עוד נחלקו האחרונים בדין המתחיל סעודה שלישית בשבת והמשיכה במוצ"ש שהוא ר"ח, וראו בפנה"ל שבת ז, ו, 7.
^ 16.. עניין הלל בר"ח נתבאר בערכין י, ב, ותענית כח, ב; ותוס' שם ובברכות יד, א. (יש עוד סוג חיוב אמירת הלל שאינו על קדושת היום אלא על ישועה, כמו בחנוכה, וראו להלן ד, ו; יא, ח). למעשה, רוב הראשונים סוברים שמברכים על ההלל, שכך דעת בה"ג, רי"ץ גיאת, ראב"ד, ר"ת, רא"ש, ר"ן. ולדעת רב האי גאון, ר"ח ותר"י, בציבור מברכים אבל לא ביחיד. ועי' ב"י ושו"ע תכב, ב. וכפי שכתב בשו"ע אכן נהגו בסביבות א"י שלא לברך, אולם בספרד נהגו לברך (ר"ן ומגיד משנה). והרמ"א תכב, ב, כתב שנהגו לברך אפילו ביחיד, אלא שעדיף לאומרו בציבור לצאת ידי הסוברים שמברכים רק בציבור.
בכמה קהילות ספרדיות, כמו מרוקו, טוניס, טורקיה, נהגו עד לאחרונה שהחזן מברך בתחילה "לקרוא את ההלל", ובסוף "יהללוך", והקהל עונה אמן ויוצא בזה ידי חובתו, והמתפלל ביחידות אינו מברך. וכ"כ למעשה הרב משאש בתבואות שמש או"ח סח. והוא עצמו נהג לברך בלחש עם החזן. וכ"כ הרב משה כלפון הכהן אב"ד ג'רבא בברית כהונה או"ח ר, ה, ובשואל ונשאל ב, ס. וכ"כ הרב פלאג'י בכף החיים סו"ס לג, שלמי חגיגה דף רכד, חסד לאלפים תכב, ב, שער המפקד, ובשו"ת מקוה המים ג, כד. וכל עדה תמשיך במנהגה. כאשר בני עדות שונות מתפללים יחד, טוב שגם כאשר החזן אינו נוהג לברך על ההלל, אחד מהנוהגים לברך יאמר את ברכותיו בקול רם ויכוון להוציא בברכותיו את אלו שאינם נוהגים לברך. שכך יצאו ידי כל הפוסקים הרבים שסוברים שצריך לברך, ומאידך לא יכנסו לחשש ברכה לבטלה. (ועי' ביחו"ד ד, לא, שחושש גם לעניית אמן זו, שהוא לבטלה. אבל לדעת רבים אין שום חשש בעניית אמן אחר מי שמברך כמנהג אבותיו שהוא מבוסס על פוסקים חשובים, וכך שמעתי מהרב אליהו).
לכל המנהגים צריך להשתדל לאומרו בציבור, ולכן עדיף לאומרו בציבור לפני התפילה מאשר ביחיד אחר התפילה, כמובא בב"י תכב, ב, בשם רבנו פרץ, והביאוהו הרבה אחרונים, וכ"כ מ"ב תכב, טז; ילקוט יוסף תכב, ח, ולכה"ח לח, עפ"י האר"י, אין לשנות את סדר התפילה.
^ 17.. בסידור רב עמרם גאון מובאים שני המנהגים, הראשון כמנהג ספרד והשני כמנהג אשכנז. מנהג אשכנז מובא גם בתוס' ור"ן סוכה לח, ב, וכ"כ הטור וב"י תכב, ג. בשמיעת הקהל את הפסוק מהחזן יוצאים ידי חובת אמירתו, ולכן הקהל יכול לענות "הוֹדוּ לַה'" וכו'. והרבה אחרונים כתבו, שהואיל ויש חשש שיהיו מתפללים שלא ישמעו כראוי את החזן, טוב שגם הקהל יאמר עם החזן את הפסוק ויסיים קצת לפניו, ואח"כ יענה אחר החזן "הוֹדוּ לַה'" וכו', וכ"כ מ"א תכב, ח, א"ר יג, מחה"ש ומ"ב כ.
^ 18.. מנהג יוצאי ספרד שהחזן אומר את חציו הראשון פעמיים והקהל חוזר אחריו, וכן בחציו השני. ומנהג יוצאי אשכנז שהחזן אומר את חציו הראשון פעם אחת והקהל חוזר אחריו, ושוב אומר החזן את חציו הראשון פעם אחת והקהל חוזר אחריו, וכן בחציו השני. ושאלו, הרי אמרו במגילה כב, א, שאין מפסיקים באמצע פסוק מלבד לתינוקות בלימודם. ותרצו התוס' בסוכה לח, ב, שפסוק זה אמרוהו שניים, אחי דוד ודוד. ולדעת הכלבו רק פסוק מהתורה אסור לחצות (מ"א תכב, ח). והמהרש"ם בדעת תורה באר שבדרך תפילה מותר לחצות פסוק.
מנהג אשכנז שכולם אומרים פעמיים את ארבעת הפסוקים: "אוֹדְךָ", "אֶבֶן", "מֵאֵת", "זֶה". ומנהג רבים מצפון אפריקה, שהחזן אומר פעם אחת כל פסוק, ואח"כ הקהל חוזר אחריו פעם אחת, ושומע כעונה, כך שנחשב להם כל פסוק פעמיים.
^ 19.. כתב בב"י כה, יג, שהטעם מפני שאומרים בקדושה של מוסף 'כתר', ואין נכון שיהיה באותה שעה גם כתר של תפילין. אולם גם לנוסח אשכנז שאינם אומרים 'כתר' נוהגים לחלוץ, ולכן כתבתי את טעם ה'לבוש', שתפילת מוסף נחשבת כ'אות', בדומה ליום טוב שאין מניחים בו תפילין (שו"ע או"ח לא, א). המנהג הרווח לחלוץ אחר קדיש (לפי סידור הרב בעל התניא חולצים לפני הקדיש).
יש שנוהגים להניח תפילין בברית המילה של בנם, כדי שיהיו בשני אותות, וקשה שלמדנו מדין שבת ויו"ט שאין להראות שני אותות ביחד, כי האחד מראה כאילו השני אינו מספיק ונמצא מזלזל בו (שו"ע לא, א). תרץ בא"ר סי' כט בשם הרוקח, שאות מילה אינו זכר ליציאת מצרים, ולכן טוב לצרף אליו עוד אות, אבל התפילין ושבת ויו"ט הם זכר ליציאת מצרים, ולכן אין לקיימם ביחד.
^ 20.. על סדר הקריאה בתורה עי' טור בית יוסף ושו"ע תכג, ב, ומ"ב שם; ילקוט יוסף תכג, ד; ס' ר"ח ז, ט. אם התפלל מוסף לפני שחרית יצא, אבל לכתחילה צריך להקדים שחרית, כשם שצריך להקדים את קרבן התמיד לשאר הקרבנות (רמ"א רפו, א).
בקהילות רבות מעדות ספרדים ואשכנזים אומרים בסוף התפילה אחר מוסף רק 'ברכי נפשי', כי הוא שיר היום. וכ"כ שבולי הלקט, אבודרהם, טור ושו"ע תכג, ג, עולת ראיה. וכן נהגו ספרדים בירושלים וצפת, צפון אפריקה, טורקיה, ארם צובא ועוד. מנהג חסידים אשכנז, לומר שיר של יום ואחריו 'ברכי נפשי'. למנהג ספרדים שנוסד בימי האחרונים עפ"י שכנה"ג ובא"ח (כי תשא יז) והגרע"י, אומרים שיר של יום אחר ובא לציון, ואחר מוסף 'ברכי נפשי'.
מנהג אשכנז להחזיר ס"ת מיד אחר קריאתו (מ"ב תכג, ה). והשו"ע תכג, ג, כתב להחזירו אחר ו'וּבָא לְצִיּוֹן'. וכך מנהג ספרדים וחסידים. (אמנם בכה"ח קלה, ב, תכג, יא, כתב כמנהג אשכנז, וכך נוהג הגרע"י עפ"י הקבלה להחזיר ס"ת בר"ח ובשני וחמישי מיד אחר קריאתו, ילקוט יוסף תכג, ו, ובהערה).
^ 21.. מצאנו במדרש במקומות רבים שהגויים מונים לחמה, וכך הנוצרים. ויש לבאר שהרצון למנות לשמש הוא הרצון לשלימות המוחלטת, אולם דבר זה אינו בהשגתו של האדם. ומתוך שאינם משיגים שלימות מוחלטת הם מאבדים גם את מה שיכלו להשיג בגילוי שם שמים בעולם. לעומתם ישראל יודעים לפעול בתוך העולם הזה בדבקות בה' שבאה לידי ביטוי בהשתלמות תמידית. מניין החודשים ללבנה מרמז על עבודתנו בתוך העוה"ז, ומניין השנים לחמה מרמז על שאיפתנו התמידית לשלימות. המוסלמים למדו מישראל למנות ללבנה, אולם רק ללבנה. וזה מבטא את חוסר השאיפה להשתלמות תמידית, אלא שקיעה בתוך העוה"ז, עד שאפילו השכר בעוה"ב נתפש אצלם כגשמי.
יש להוסיף, כי גם כאשר הלבנה נעלמת מעינינו, הרי שבמסתרים היא נשארת שלימה, אלא שכל האור שהיא קולטת מהשמש מופנה כלפי השמש ואינו ניכר בעולם. וכך עם ישראל, גם בעת נפילתו, בפנימיותו אינו נפגם, "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ".
^ 22.. שו"ע תכו, ב, רע"א שם, באו"ה שם סד"ה 'ומברך מעומד', וילקוט יוסף תכו, יא. (כתב בא"ח ש"ב ויקרא כג, שנכון לעמוד ברגליים צמודות, והמנהג הרווח אינו כך). והיא כקבלת שכינה, כי השכינה רומזת לכנסת ישראל, ושניהם במידת המלכות. וע"ע במהר"ל חידושי אגדות ח"ג קנ"ח, שיש בכל חידוש ראשוני קבלת שכינה. ובבאו"ה תכו, ב, 'ומברך מעומד', שעל ידי הלבנה וצבא השמים אנו רואים גדולתו של הקב"ה, ולכן היא כקבלת פני שכינה.
^ 23.. הרדב"ז ח"א שמא, כתב שהעיקר תלוי באפשרות ליהנות מאורה, והביאוהו אחרונים רבים, ומהם מ"א ומ"ב תכו, ג. ואמנם החיד"א במורה באצבע קפ"ד, כתב שאפילו אם היא מכוסה בענן דק וקלוש אין לברך עליה, וכ"כ בבא"ח ש"ב ויקרא כג. אולם משמע שמדינא, מוסכם שכל שנהנה ממנה יכול לברך. וכ"כ בילקוט יוסף תכו, ה. וכך עולה מדברי לקט יושר, שכתב בשם בעל תה"ד: "ופעם אחת לא ראה רק מקצת מן הלבנה, משום שהיה מקצת תחת הענן, ואפילו הכי היה מקדש". באשל אברהם בוטשאטש באר שמותר לברך כאשר אפשר לראות לאורה את רוב הדברים הנראים בלא הסתר עננים. ומשערים לפי האור שבליל ז', ובשעת הדחק אפשר לשער לפי האור שלאחר ג' ימים. ולדעתו, קרוב לאמצע החודש גם כשהענן יותר עב אפשר לברך, וסמוך לתחילתו רק כשהוא קלוש. אמנם מלשון פוסקים רבים משמע שהחילוק תלוי בעובי הענן ולא ביום הברכה. וכ"כ בס' קידוש לבנה ב, ג, ובהערות. לכן נלענ"ד, שאם רואים את קו הגבול של הלבנה, הרי שהיא נראית ואפשר לברך. ואם אין רואים את הקו אבל אפשר ליהנות לאורה, בשעת הדחק אפשר לברך, שכך היא דעת רוב הפוסקים. ←
יש שכתבו להסתכל בלבנה מעט בלבד, עי' במ"ב תכו, יג; כה"ח לד.
אם ברך בלי שהסתכל בלבנה, אם בפועל יכל לראותה, כתבו רבים שיצא. ולמדו ק"ו מסומא, שלדעת רוב הפוסקים צריך לברך, כי ברכה זו נתקנה על חידוש הלבנה, וגם מפני שהסומא נהנה מהלבנה על ידי אחרים שמוליכים אותו לאורה. וכ"כ רש"ל, מ"א, א"ר ופר"ח. אמנם למהריק"ש לא יברך, כי אינו נהנה. ולמעשה, מספק הסומא לא יברך וטוב שישמע מאחר (עי' מ"ב תכו, א, באו"ה 'נהנין', כה"ח ב).
^ 24.. עי' בב"י ושו"ע תכו, ד, ב"ח ומ"ב שם, כה"ח סא, ספר קידוש לבנה ג, א-ב. ולדעת הרבה ראשונים זמן הברכה מיד בחידושה, וכפי שכתב בשולחן לחם הפנים לרב יעקב רקח, שכך משמע שדעת רב עמרם גאון, בה"ג, רי"ף, רמב"ם, רא"ש, ועוד. וכתב הב"ח שמשמע מהגמרא שאין לאחר את קידוש הלבנה אחר שבעה ימים, וכן משמע מהרמב"ם שעדיף להקדים עד כמה שאפשר. לעומת זאת יש שלמדו ממסכת סופרים (כ, א) שאין לברך על הלבנה עד שיוכלו ליהנות מאורה, וכך דעת תר"י, ר' דוד אבודרהם, כלבו ועוד, וכך עולה למעשה מהדיון המובא לעיל בהערה 23. ועפ"י הקבלה כתבו לברך אחר שבעה ימים. למעשה מנהג נוסח אשכנז לברך אחר שלושה ימים. וכך מנהג מרוקו ועוד עדות מצפון אפריקה (כ"כ הרב משאש ועוד רבים). ומנהג רוב הספרדים עפ"י הקבלה, וכן מנהג חסידים, לברך אחר שבעה ימים. וגם בין הנוהגים כנוסח אשכנז יש שנהגו כך לכתחילה, וכ"כ חת"ס או"ח קב, וערוה"ש תכו, יג. ומ"מ כאשר היום השביעי חל במוצ"ש, אף שפעמים רבות עוד לא עברו שבעה ימים שלמים מהמולד, נראה שעדיף לברך על הלבנה, מפני שלפי הפשט כבר אורה רב, ותחילת היום ככולו, ובמיוחד כאשר מדובר במוצ"ש, שאז הוא זמן שמחה שראוי לברכת הלבנה. ומנגד, לדעת כמה פוסקים יש להקדים את הברכה עד כמה שאפשר (רמב"ם ודעימיה), ויש אומרים שאין לאחרה יותר משבעה ימים (ב"ח). לפיכך, נכון לאומרה בליל שביעי, אף שלא עברו שבעה ימים שלמים מהמולד. וכ"כ כנה"ג, רמ"ע מפאנו סי' עח, נהר מצרים, א"ר, אשל אברהם בוטשאטש, מהרש"ם ועוד (עי' בס' קידוש לבנה ג, ח, ובהערות כז, וט, ויחו"ד ב, כד).
נשים בברכת לבנה : כיוון שהברכה תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה. ואמנם לפי מנהג אשכנז, נשים רשאיות לברך ברכות שתלויות בזמן, מכל מקום המנהג הרווח שאינן מברכות (מ"ב תכו, א). ועי' בפנה"ל תפילת נשים כג, א, 1.
עוד בנושא ראש חודש
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il