ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
מפיצים תורה בקליק - הצטרפו אלינו!
שאל את הרב תורה, מחשבה ומוסר איך וכמו מי לפסוק הלכה?

האם ת"ח רשאי לפסוק כפי דעתו, או שהוא מחויב לרוב הדעות?

שאלה
שלום וברכה! בשו"ת הרשב"א ח"א סימן רנ"ג כתב: "ואם יש ת"ח ראוי להוראה ורואה דברי המיקל בזה, אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים בהוראתו עם המיקל והם רבים כנגד היחיד." ולכאורה הדברים קשים, שהרי מאחר שהת"ח הזה סובר שההלכה כך, למה לי טעמא ד"רבים כנגד היחיד", והרי בלאו הכי, כיון שהוא סובר שההלכה כך למה לא יתנהג כן? ועוד, שהרי הגט פשוט כתב שאין אומרים שהלכה כרבים נגד היחיד אלא כשישבו בישיבה אחת, וכאן לא היו בישיבה אחת. בכבוד רב.
תשובה
שלום וברכה, ומחילה על העיכוב הממושך בתשובה. ראשית, אבהיר יותר את השאלה והרקע שלה, לתועלת כלל הקוראים: בתשובה זו של הרשב"א הוא עוסק במצב של מחלוקת בין שני חכמים שהאחד אוסר והשני מתיר. בעניין זה מופיע בגמרא (ע"ז ז' א) שאם המחלוקת היא בדאורייתא יש להחמיר, כדין ספק דאורייתא לחומרא. הרשב"א מוסיף על כך, שאם כעת תלמיד חכם שלישי סובר כדעת המתיר, הוא רשאי לפסוק להקל בעניין זה, משום שהוא מצטרף אל המתיר וכך נוצר רוב של שנים כנגד אחד. וכאן עולות שאלותיך: ראשית, מדוע אותו חכם תלוי במחלוקתם של החכמים האחרים? אם הוא עיין בסוגיה והגיע למסקנה שיש להקל בדין זה, הרי הוא רשאי לפסוק על פי בירורו. כשם שאותם חכמים הגיעו כל אחד למסקנה לכאן או לכאן, כך גם החכם הזה יכול להגיע למסקנה על פי הבנתו ואין הוא תלוי בדעות שלהם. בנוסף, בספר "גט פשוט" (כללים, כלל א') מופיע עיקרון, שהכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים" נאמר רק כאשר כל החולקים יושבים פנים אל פנים ודנים זה עם זה, כפי שמתבצע בבית דין. במצב כזה ההכרעה על פי הרוב היא פסיקה מחייבת בין להקל ובין להחמיר, והמיעוט צריך לבטל את דעתו לדעת הרוב. במצב של רוב שאינו פנים אל פנים, כגון שמתפרסמים פסקים של חכמים שונים שחלקם אוסרים וחלקם מתירים מבלי שהם דנו זה מול זה, הרוב אינו מחייב. זו היא הסיבה שאנו מוצאים לא פעם בגמרא ובפוסקים שחכמים נהגו כפי סברתם למרות שדעתם היתה דעת מיעוט, ולעיתים אף נפסקה הלכה כדעת המיעוט. עיקרון זה מופיע גם בפוסקים רבים נוספים (עיין בגט פשוט שם, שמביא ראיות מכמה פוסקים; ועיין שו"ת חוות יאיר סימן קצ"ב; שו"ת יביע אומר ח"ב, או"ח סימן י"ב). מתוך כך עולה שאלה נוספת על דברי הרשב"א: הרשב"א כותב שאותו תלמיד חכם שלישי מצטרף אל החכם המתיר וכך נוצר רוב של שנים כנגד אחד, אבל הרי מדובר במחלוקת שאינה פנים אל פנים, ואם כן, כיצד נוצר רוב? יש מן הפוסקים שאכן הבינו מתשובה זו, שהרשב"א אינו סובר כשיטת הגט פשוט והפוסקים העומדים בשיטתו, ולדעתו דין "אחרי רבים להטות" חל גם כאשר החולקים אינם יושבים יחד ודנים זה עם זה. (עיין בפרי חדש או"ח תצ"ו, יא, ובאמרי בינה דיני דיינים סימן מ"ד - הפרי חדש נוקט עיקר כדעת הגט פשוט, ואילו האמרי בינה דוחה את דבריו מכח דברי הרשב"א; אך שניהם מסכימים שיש כאן מחלוקת והרשב"א לא סבר את הכלל שדין הליכה אחר הרוב קיים רק בדיון פנים אל פנים.) לעומת זאת, כמה פוסקים סברו שגם הרשב"א הסכים עם הכלל של הגט פשוט. פוסקים אלה הביאו מקורות אחרים בדברי הרשב"א, שמהם עולה בפשטות כדעת הגט פשוט, שרוב שאינו בדיון פנים אל פנים אינו מחייב ולא נאמר עליו "אחרי רבים להטות" (עיין בגט פשוט עצמו שם, שהביא מקורות לשיטתו מדברי הרשב"א, ונשאר בתמיהה על התשובה שהבאת; שו"ת יביע אומר חלק ח', יו"ד סימן ב' אות ד). האמרי בינה (שם) דוחה את הראיה מן המקורות הללו, בטענה שבהם עוסק הרשב"א בפורום שהוסמך להכריע בעניין מסויים, כגון בית דין או גוף שהתמנה להכריע בענייני העיר, ואילו במחלוקת כללית בהלכה הרוב מחייב גם אם אין דיון פנים אל פנים. אולם יש להביא ראיה ממקור נוסף, חידושי הרשב"א בעירובין מ"ז ב, שם נאמר שהכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים" אינו כלל מחייב לגמרי. כלל זה אכן נשען על הפסוק "אחרי רבים להטות", אך אין זה כלל מוחלט, והרבה פעמים חורגים ממנו ופוסקים הלכה כיחיד. הדבר מתאים לטענת הגט פשוט, שכאשר אין דיון פנים אל פנים לא חל חיוב גמור לנקוט כדעת הרוב, ומכאן שגם הרשב"א הסכים לשיטה זו. אם אכן כך, כיצד מיישבים את תשובת הרשב"א שהבאת? ראשית, לגבי עצם השאלה כיצד הרשב"א יוצר במצב זה "רוב" בשעה שאותם חכמים אינם דנים זה עם זה (השאלה השניה שהעלית) – נראה שאין זו קושיה. שהרי ודאי שפעמים רבות במחלוקות בין פוסקים, משתמשים בכלל של הליכה אחר הרוב למרות שהפוסקים לא דנו זה מול זה. גם על פי שיטת הגט פשוט, שבמצב כזה אין חיוב גמור מן התורה ללכת אחר הרוב, עדיין הרוב מהווה כלי משמעותי בפסיקה, שכאשר רוב הפוסקים נקטו כאחד הצדדים הרי זה שיקול חשוב לפסוק כדעה זו. וממילא גם כאן, הרשב"א משתמש ברוב הזה ככלי להכרעת הדין, למרות שאין זה רוב גמור המחייב מן התורה. אלא שכפי שכתבת בשאלה הראשונה, בדברי הרשב"א משמע לכאורה שהרוב הוא תנאי הכרחי, שללא הרוב אין אותו חכם רשאי להכריע כאחת השיטות. ומכאן עולה שבמצב זה ישנה חובה ללכת אחר הרוב, ואין החכם רשאי לפסוק כפי מה שנראה לו אם אין רוב הדעות לצידו. וזה אכן מנוגד לכאורה לדברי הגט פשוט, ואף מנוגד לדברי הרשב"א עצמו במקורות שהזכרנו. נראה שיש להביא לכך תירוץ מתוך עיון בדברי הרמ"א. בדרכי משה (יו"ד רמ"ו, ט) מביא הרמ"א את הציטוט הזה מתשובת הרשב"א, וממשיך וכותב "ועיין בחשן המשפט סימן כ"ה". בדברי הרמ"א שם בחושן משפט סימן כ"ה, בדרכי משה ובהגהות הרמ"א לשו"ע, אין התייחסות מפורשת לדברי הרשב"א, אך יש שם כמה אמירות שעל פיהן החכם רשאי לפסוק על פי הבנתו ואין הוא כפוף לדעת הרוב: בדרכי משה (אות ד') מובאים דברי תרומת הדשן והרא"ש, שאפילו תלמיד יכול לחלוק על רבו אם הוא מביא ראיות ברורות לדבריו, דהיינו שההכרעה היא על פי הראיות בלבד ואין תנאי שצריך ליצור רוב דעות כדי להכריע. בהגהות הרמ"א לשו"ע שם (סעיף א') מופיע שדיין שהגיע למסקנה כלשהי על פי ראיות חזקות יכול לחלוק על הדין שהוזכר בפוסקים שלפניו. בסעיף ב' בשו"ע שם מביא הרמ"א מצב מקביל למקרה שבו עוסק הרשב"א, שהחכם בא להכריע בדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים, והרמ"א כותב שאם אותו חכם הוא בר הכי להכריע הרי הרשות בידו להכריע. אין הוא מתנה זאת בתנאי שהכרעת החכם יוצרת רוב, אלא די בעצם העובדה שהוא הגיע למסקנה מסוימת על פי ראיות (וכך מפורש בביאור הגר"א שם אות ט"ו, שהכרעה כזו יכולה להיות גם כדעת היחיד מול הרבים). יחד עם זאת, מופיעות בדברי הרמ"א שם כמה אמירות שמגבילות את סמכותו של החכם לפסוק על פי הבנתו וראיותיו: שאין לחכם לפסוק להקל כנגד דברי הפוסקים המפורסמים שהתקבלו בעם ישראל (דרכי משה אות ד', שו"ע סעיף א'), ושמי שאינו חכם גדול לא יכריע בעצמו במחלוקת הפוסקים (שו"ע סעיף ב'). נראה אם כן שהרמ"א הבין את דברי הרשב"א באופן מצמצם: כאשר החכם מקביל בגדולתו וסמכותו לאותם חכמים שדנו בעניין זה, הרי הוא רשאי להכריע במחלוקת על פי דעתו, גם אם הוא נמצא בדעת מיעוט; אך כאשר יש פער ברור בסמכות בינו לבינם, שדברי הפוסקים האוסרים כבר התקבלו בכלל ישראל או שאותו חכם הוא במעמד נמוך ולא הגיע למדרגה גבוהה בתורה, אזי אין הוא רשאי לחלוק או להכריע מכח עצמו. באופן זה ניתן להסביר את דברי הרשב"א שהבאת, שהמדובר הוא בחכם שאינו במדרגה גבוהה. במצב כזה אין לו לסמוך על שיקול דעתו בלבד כדי לפסוק במחלוקת, אך אם מצטרפת לכך גם הכרעת הרוב, שעל ידי הכרעתו נוצר רוב בין הפוסקים, אז הוא רשאי לפסוק. מה שמונע מן החכם להכריע מצד הראיות בלבד אינו העובדה שהוא בדעת מיעוט, שכן כאמור, רוב כזה אינו מחייב במוחלט; אלא המניעה היא מצד פער הסמכות והמעמד שבינו לבין אותם חכמים שנחלקו בכך. כאשר בנוסף לראיות שבידו יש כאן גם נטייה על פי הרוב, הרי זה מאפשר לו להכריע להקל בעניין זה. ייתכן לסייע לכיוון זה מן הלשון שבה משתמש הרשב"א, "תלמיד חכם ראוי להוראה". לשון כזו מופיעה בדברי חז"ל רק בהקשר מסוים, במשנה במסכת הוריות (א', א) ומקבילותיה, שם הביטוי מציין מדרגה פחותה: ישנו חכם שנסמך ומכהן כדיין בבית הדין, וישנו "תלמיד והוא ראוי להוראה", שהוא אדם שלמד תורה ובקי בהלכה אבל לא הגיע למעמד של "סמוך". ייתכן שדוקא לאדם כזה כיוון הרשב"א, שאדם במעמד כזה אינו רשאי להכריע במחלוקת על פי דעתו בלבד אולם דעתו עשויה להצטרף לרוב וכך ליצור הכרעה. לעומת זאת, כאשר הרמ"א מתאר את החכם שרשאי לפסוק בעצמו על פי ראיות ואינו זקוק להכרעת הרוב, הוא כותב "חכם גדול ויודע להכריע בראיות", לשון שמציינת מדרגה גבוהה בידיעת התורה.
עוד בנושא איך וכמו מי לפסוק הלכה?

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il